חשופה ובלתי נראית

יש שני דברים שמעצבנים אותי בעובדת היותי נכה. האחד זה שאני לא יכולה להיעלם בתוך קהל. לאן שלא אגיע — כולם רואים אותי. בתוך המון גדול — אני לא אנונימית. בבית הקפה המלצרית קובעת איפה יהיה לי נוח, מזיזה את הסועדים האחרים, עושה עניין, המסכנה. ברחוב הילדים מסתכלים ושואלים "מה קרה לה?" וההורים נבוכים וגם אני… כאילו אני איזה ג'וליה רוברטס וכולם לידי נהפכים לפפראצי. המשך הכתבה כאן
סימה שמעוני 17.03.2016 
כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ

 

מודעות פרסומת

נשמח לתגובתכם

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s